נושא הנשימה גדול רחב ומורכב, ומשפיע על כל תא בגוף, כך שגם בספר שלם בנושא זה בלבד, יקשה להקיף את כל ההיבטים הנוגעים לה.
אתייחס כאן רק לנקודות העיקריות, בכל הנוגע לצד המעשי של תנועת הגוף.
עודף משקל, חוסר גמישות וליקויים בביצוע פעולת הנשימה הם שלושה גורמים בולטים המשפיעים על התחושה הסובייקטיבית של מידת הקושי בה ניתן לדרג ביצועהּ של כל פעולה.
נשימה היא הגורם היחידי הנתון להשפעה מידית, עובדה המעניקה לו חשיבות מיוחדת.
הנשימה, היא פעולה שייעודה אספקת חמצן למטבוליזם, ופליטת דו תחמוצת הפחמן וחומרי פסולת נוספים. כמוה, כתנועה – היא מבדילה בין גוף חי לדומם.
בעת מנוחה, היא שטחית, ומתרחשת ספונטנית, בריתמוס קבוע, (כשמידי פעם נשאפת שאיפה מלאה, או ננשפת נשיפה מלאה), ואינה מגיעה לרמת נצילות גבוהה. בעת מאמץ אירובי תפעל מערכת הנשימה בתפוקתה המרבית.
בלא קיום יעיל והרמוני של תהליך הנשימה, יתקשה הגוף כולו לתפקד ביעילות, ופעולות פשוטות וקלות עשויות להיות מורגשות כקשות יותר, ככאלה שגורמות אי נוחות, לחץ, הזעת-יתר ותחושה של מצוקת-נשימה (הנחווית כחוסר אויר), וחוסר אנרגיה.
קיימת שורה של טעויות שניתן לזהות בתהליכי הנשימה מהתבוננות בציבור הרחב.
השתיים הנפוצות והחשובות ביותר הן עצירת הנשימה בעת ביצוע פעולה (בעיקר בעת מאמץ) ושאיפת אוויר יזומה ולרוב אף מופרזת.
1. עצירת הנשימה:
הביטוי הנפוץ ביותר, לנשימה שלא נמצאת בהרמוניה עם התנועה, הוא ההרגל (הנפסד) לעצור את הנשיפה בעת ביצוע פעולה כלשהי. (לדוגמה כניסה/יציאה מרכב)
לעצירה זו השפעה שלילית מובהקת. גורמת לעליה בלחץ הפנימי ולקושי בתנועה. ניסוי פשוט יוכיח שנשיפת "ש" קולנית עם ביצוע הפעולה תגרום לתחושה נוחה והקלה בתנועה.
ישנן סיבות אחדות לתופעת 'עצירת הנשימה', והחשובה שבהן – העדר פעולת שרירי הבטן בחיי היומיום. פעולת שרירי רצפת האגן ומעטפת שרירי הבטן - היא תנאי לנשיפה בעת מאמץ, וכן גם להפך: נשיפה יזומה – תעודד הפעלת שרירים אלה! אך אם שרירי הבטן מורגלים לא לפעול - לא יתקיים הכוח שאמור לדחוף את האוויר הדל בחמצן, אשר כבר שומש, החוצה, כנגד הלחץ האטמוספרי.
להלן ניסוי פשוט שבעזרתו ניתן לאבחן האם ההרגל לעצירת הנשימה בעת תנועה/מאמץ אכן קיים בהתנהגותו של פרט מסוים: בעת ישיבה, בקש מזולתך ללחוץ קלות עם כפות הידיים על הירכיים או על שולחן, באם האדם יעצור את נשימתו בעת הפעלת הכוח, יהווה הדבר הוכחה מובהקת לכך שהוא רגיל לעצור נשימתו בעת בצוע מרבית תנועותיו, בשל חוסר עבודת שרירי הבטן. שכן, לחץ ידיים שכזה מחייב עבודת בטן. מאחר ואותו אדם אינו רגיל לנשוף תוך הפעלת שרירי הבטן, בד בבד, בעת ביצוע פעולה - יתקיים מצב שבו תתרחש רק אחת מן השתיים: או תנועה/פעולה - או נשימה.
אם כאשר קיים אילוץ לעבודת בטן נעצרת הנשימה, אות הוא, שב"רגיל" מצויים שרירי הבטן רפויים תמיד. שכן, עם כל הכבוד לעבודת שרירי הבטן, הרי הנשימה חשובה יותר, ואם האדם רגיל לנשום כששרירי הבטן רפויים, תיעצר נשימתו בעת אילוץ לעבודת שרירי הבטן.
2. שאיפה יזומה:
אנשים רבים נוטים לשאוף בהבלטה לקראת ביצוע מטלות גופניות –אין צורך "להצטייד" באוויר לקראת תנועה. ככל שהגוף ריק יותר מפסולת, כך הוא שש יותר אלי תנועה. כל אויר שניכנס לגוף הוא בחזקת פסולת לאחר כשלוש/ארבע שניות. שאיפה יזומה בכלל, וגדולה בפרט גורמת מידית למצוקה כלשהי. להלן ניסוי פשוט: נשיפת "ש" קולנית קלה בקצב שנייה לכל נשיפה לערך, ו"הרפיית" יוזמת הנשיפה ביניהן - תאפשר ביצוע ממושך וללא קושי! (ברגע ה"הפוגה" בנשיפה – נכנס אויר מעצמו!) לעומת זאת הניסיון לשאוף אוויר באופן יזום בין נשיפה אחת לשנייה יורגש מידית כבעיה, ולא ניתן יהיה להתמיד בכך לאורך זמן.
תהליך הנשימה כולל שלושה פרקי זמן:
שאיפה, נשיפה והפוגה קלה בין סיום נשיפה לתחילת השאיפה הבאה. בפעילות גופנית נמרצת פרק ההפוגה מתקצר מאוד עד כדי העלמות, ובעת מנוחה – הוא מתארך. כאשר מאפשרים לפסק זמן זה להופיע, משרה הדבר רוגע על הגוף כולו.
ראוי להבין, שפעימת הנשיפה היא האקטיבית והאנרגטית יותר בתהליך הנשימה, מפני שבה, פעולת שרירים דוחפת אויר החוצה, כנגד התנגדות הלחץ האטמוספרי. ואילו השאיפה (בעת רגיעה) תתרחש באופן ספונטני לכשתפוג פעולת הכוח היוצר את הנשיפה. או אז, בהעדר הכוח הדוחף חוצה יגבר הלחץ האטמוספרי על מצב "תת-הלחץ" בריקות היחסית שנוצרה לגבי נפח הריאות כשהן מלאות - ו"ידחוף" את האוויר פנימה.
הדבר דומה לאופן בו נספגים מים אל תוך בד/ספוג, לעומת הכוח הרב הדרוש להוצאתם.
גם בגופנו, (לבד ממצבים שבהם קיים מאמץ גופני ניכר, - בעיקר מאמצים אירוביים), חייבת הספיגה (=השאיפה) להתרחש כמאליה, וספונטנית, ואילו הנשיפה חייבת להיות אקטיבית ואנרגטית, במעורבות כוחה ה”דוחף” של הסרעפת. את הנשיפה עלינו לבצע , ואילו לשאיפה עלינו פשוט לאפשר להתקיים, ע”י “פעימת מנוחה” לשרירים שעמלו בהוצאת האוויר החוצה.
הנשימה היא תהליך קלאסי בו מתקיים הביטוי "ישן מפני חדש תוציאו". ורק בתנאי שהישן, שהפך להיות מיותר, (שלא לומר מזיק!), יוצא במלואו, ניתן יהיה לנצל כהלכה את החדש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה