יום שבת, 10 בדצמבר 2011

כפיפה לצורך הרמת/הנפת משא/משקל


במקומותינו, מקובלת ההמלצה הגורפת, לפיה יש לשמור "גב ישר" בעת ירידה להרמת משא כלשהו, כאשר כל הכפיפה נעשית אך ורק בצירי הברכיים.
המלצה זו, המוכרת לרבים, נתמכת גם בפרסומים מאוירים מטעם גופים האמונים על טיפוח ושמירת בריאותנו ובטיחותנו.
הטענה העומדת בבסיס המלצה זו אומרת שיש לשמור גב ישר להקטנת המומנט שיוצר המשקל על הגב, וכן להימנע ככל האפשר ממצב של חוסר מקבילות החוליות. זאת מתוך הנחה שכל עוד נשמרת מקבילות החוליות קטן הסיכוי לפרימת דיסק.
אלא שבפועל שתי הטענות אינן עומדות במבחן המציאות.
גודל המומנט ניקבע בהתאם למרחק שבין בסיס הגוף והמשקל המורם, ולא בהתאם למצב הגב.
חוסר מקבילות בין החוליות נובע ממהות ואופי המבנה של עמוד השדרה, כך שלא סביר לדעתי לטעון שחוסר מקבילות זה אינו תקין. הסבר מפורט ימצא הקורא בפרקים אודות "פריצת דיסק" ו"הסיבות לכאבי גב"
להערכתי, המלצה לבצע כפיפת ברכיים בלבד לשם הרמת משקל – שגוייה בהחלט, ואינה עולה בקנה אחד עם טובת הגב או הברכיים.

הגב:
יש לצאת מנקודת הנחה שכאבי הגב נגרמים ברובם, (לפחות בשלבים ההתחלתיים של התופעה), בשל תנועתיות חסרה, לחצים מופרזים, ובעיקר קיצור שרירים בחלקו האחורי של הגוף. בחיי היומיום זוכים השרירים האחוריים למתיחה ראויה, אם בכלל, אך לעתים נדירות ביותר.
מדובר בעיקר בשלוש קבוצות שרירים:
גב
ירכיים (בעיקר שרירים אחוריים).
ישבנים.

נקל להוכיח בניסוי פשוט ששריר במצב מקוצר נוטה לכאוב.
נטייה זו גוברת ככל שמצב זה נמשך זמן רב יותר וככל שהוא נתון תחת עומס.
שרירי הגב התחתון נמצאים, כמעט כל הזמן, במצב מקוצר, ובחלק גדול של הזמן גם נתונים לעומס משמעותי.
כשמצב זה מתקיים בד בבד עם שרירי ישבן וירך מקוצרים, ועם רמת תפקוד ירודה של שרירי הבטן, הוא גורם למוגבלות התנועתיות באזור הגב התחתון.
כל הגורמים האלה יחדיו הם שמביאים לכאבי הגב, וללא טיפול הולם בסיבות אלה, יופיעו בהדרגה גם נזקים חמורים יותר כגון בלט/פריצת דיסק, הקרנות כאב לרגל ועוד.
כפיפה להרמת משקל (וגם ללא כל משא) בברכיים כפופות ובגו ישר – תביא את הגב התחתון למצב מקוצר ביותר, ובה בעת גם להתמודדות קשה כנגד עומס ניכר מאוד הנגרם בשל הנטייה החזקה לנפילה לפנים. שרירי הגב נאבקים קשות למנוע נפילה זו.
והרי שרירים מקוצרים הנתונים לעומס – אלה בדיוק הגורמים לכאבי גב.

ברכיים:
כוח החיכוך נמצא ביחס ישר למקדם החיכוך וללחץ שבין המשטחים הבאים במגע.
כשהברכיים כפופות במידה מרבית, ומופעל כוח להתרוממות, מתקיים במשטח המפרקי שבין עצמות השוק והירך לחץ אדיר, הגורם לשחיקת סחוס מואצת. את רחש החיכוך הזה ניתן לחוש ולשמוע באוזנינו באופן חופשי בעת התרוממות מכפיפת ברכיים בגב ישר לעמידה, גם ללא כל משקל. הדבר יורגש גם בכפיפת הברכיים החזקה בעת הירידה לכריעה, אך בעיקר יורגש בעת ההתרוממות לעמידה.

לפיכך, מאחר וצורת כפיפה כנ"ל אינה טובה לגב ולברכיים – המלצתי החד משמעית
להימנע מכך באופן מוחלט!

כיצד נכון להרים משא:
יש לעמוד קרוב ככל האפשר לחפץ המיועד להרמה. (הקטנת המומנט).
יש לכופף ברכיים במידה קלה, לעגל עם שרירי הבטן המתכנסים את הגב באזור המתנית, וכמובן תוך נשיפה והתעגלות במידה הדרושה לאחיזת החפץ.
התנועה מעלה תיעשה תוך:
התבססות מודגשת על העקבים.
ומאמץ מודגש בשרירי הבטן להרמת הגב – שוב תוך כדי נשיפה קולנית (למשל על העיצור ש'), ותוך חלוקת עומס מיטבית בין רגליים לבטן/גב
בתוך כך חיוני לקרב את המטען קרוב אל הגוף ככל האפשר, כדי לשמור מומנט מזערי.

יום שבת, 22 באוקטובר 2011

אופייני יציבה - עגול/ישר


לכל גוף של בן-אנוש, תווים, יציבה, אופני תנועה, ותכונות ייחודיות אך לו לבדו. במדעי האנתרופולוגיה, הרפואה והפיזיותרפיה מקובלות הגדרות לאופייני יציבה ובהן חלוקות ותתי-חלוקות.
ההבדלים הקיימים בין בני האדם באופייני היציבה/תנועה, מבדילים בין אדם לאדם, כשם שההבדלים בתווי פניהם או קולם - מאפשרים זיהוי אדם אחד מבין כל היתר. משום מה, זוכים אופייני היציבה/תנועה לתשומת לב פחותה, ומתייחסים אליהם בעיקר כאשר הם בולטים במיוחד. (למשל: גיבנת).
השפעת המדיה בכל הקשור ל"חזות", בצד "מראה אופנתי" מרחיקת לכת: הורים רבים (כולל שלי עצמי, בשעתו) מדרבנים את ילדיהם, ושבים ומזכירים להם ללא ליאות, לשבת, ללכת או לעמוד – "זקוף", שולחים את בנותיהם לשיעורי ריקוד כדי להשיג חזות "זקופה" זו. אף עמידה "גאה" בצבא היא כזאת הזוקרת סנטר קדימה עת הגוף כולו מתוח ונוקשה.

ברצוני לדבר על אופייני היציבה המכונים בכינוי העממי: "גב עגול" ו"גב ישר".
בציבור הרחב זוכה הגב הישר להיחשב כטוב, יפה ובריא יותר מן העגול. אך בכל הנוגע לאיכות התפקוד ולכאבים, אני מתרשם, מתוך ניסיוני המקצועי, שבעלי גב עגול או ישר, סובלים מבעיות וכאבים, בתפוצה דומה מאוד, אולי אף זהה...
ובאשר ליופי – הרי שעל פי תפיסתי, בטבע קיימת אחדות והתאמה מוחלטת בין היפה לטוב, ליעיל ולמועיל. לפיכך כל מצב אשר איננו יעיל/מועיל בעליל – בהכרח, אינו יכול להיחשב כיפה. כך היציבה הנכפית על הגוף כתוצאה משימוש בנעליים בעלות עקבים גבוהים, וכן, גב עגול מוגזם, או ישר מעבר למידה הפונקציונלית הדרושה, אינם "יפים" באותה מידה.
מבחינה תפקודית, ניתן להמשיל את חוליות הגב לשרשרת של אופניים.
השרשרת צריכה להיות מסוגלת לתפקד היטב הן במצב עגול, והן במצב ישר. ואם שרשרת כזו, נעזבה זמן רב ללא תנועה, החלידה ו"נתקעה" כך, שחלק אחד שלה עגול ואחר ישר – הרי, ששני החלקים לא ראויים לשימוש באותה מידה.
גב במצב תקין אמור להיות מסוגל להתעגל, להתיישר להיות בעל עצמה וגמישות, ולאפשר תנועה בכל המישורים.
כשל בתפקוד שרירי הבטן הוא הגורם המשמעותי ביותר המשותף לשני האופיינים עגול/ישר. 
מצב מעוגל הוא כשל של הבטן ביצירת עמוד האנרגיה ל"פתיחת" הגב. (בדומה לנשיפה במשרוקית "פורים" הנפתחת עם הנשיפה בה, אך נשארת סגורה בלעדי עמוד האנרגיה שיוצרת הנשיפה).
מצב ישר הוא כשל של שרירי הבטן באילוץ הגב להתעגל כשנידרש הדבר מבחינה תפקודית.

הגדרות:
קיפוזה: החלק הקמור בגב העליון, בגובה השכמות. כשאדם מוגדר כבעל "קיפוזה" - הכוונה לקיפוזה מוגזמת.
לורדוזה: החלקים השקועים בעמוד השדרה המותני והעורפי. בעל "לורדוזה", הוא מי שהשקע המותני שלו קעור יתר על המידה.
קיפולורדוזה: מצב בו גם הלורדוזות העורפית ו/או המותנית, וגם הקיפוזה – מוגזמות.

מבנהו הבסיסי של עמוד השדרה כולל את העקומות הטבעיות: לורדוזה (=השקע המותני / צווארי), וקיפוזה – (הקמר שבגובה השכמות). זהו איבר בעל אופי קפיצי, שממלא חלק חשוב (אך לא בלעדי), במערכת בלימת הזעזועים של הגוף. חשוב לשמור על עקומות אלה במצב תפקודי תקין.

שינוי אופיין יציבה/תנועה אישי כלשהו, זו משימה קשה וממושכת. יוכלו להשיגה רק אותם אנשים שיתמסרו לנושא זה, בלימוד והבנה, בתרגול, והרבה מודעות גופנית עצמית. לרוב, אופיין יציבה אישי מסוים, יישאר כזה לכל החיים. הדבר בגדר תכונה מולדת, וגם לאחר תהליך למידה ואימון מתאימים, עדיין ניתן יהיה לזהות את האופיין המקורי, למרות שהוא יבלוט פחות, וייצר פחות השלכות שליליות מנקודות תורפה הנובעות מדפוס יציבה מקורי זה.

עתה אנסה להסביר, באופן סכמתי ועקרוני בלבד, מהם הקשיים האופייניים לכל צורת יציבה, גב עגול או ישר.

גב עגול ונגזרותיו:
בשפה העממית, אדם עגול-גב הוא מי שגבו נוטה להיות מעוגל יתר על המידה.
"גב עגול", היא קיפוזה (קמירות) מוגזמת.
מאחר ולגוף שאיפה ספונטנית לאיזון, (ראה "עקרונות התנועה" - איזון) – ישלח הגוף חלק אחר ממשקלו לפנים כ"פיצוי" על הימצאות חלק מסוים ממשקל הגוף במיקום אחורי מן הרגיל.
לפיכך כאשר חלק הגב המעוגל בגובה השכמות הוסט לאחור,ינסה הגוף לפצות על כך בהטיית הצוואר והראש לפנים, העורף מתרחק ממצבו האנכי, או גוברת העמקת השקע המותני לפנים, (או שתי התופעות גם יחד). מצב זה יוצר עומס נוסף על שרירי העורף המצויים במצב מקוצר. בניסיון לשאת מבט לפנים, מתקצרים שרירי העורף עוד יותר והעומס עליהם גובר. משקל הראש הנמצא הרחק לפנים, לעומת בסיס העורף – גורם להגדלת ה"מומנט", ול"שבירת" קו צמיחתו מתוך העורף. עלול להיווצר "גבנון" בבסיס העורף.
- החזה השקוע מצביע על שרירי חזה מקוצרים.
- השרירים מקרבי-השכמות מוארכים ונוטים לחולשה.
- הכתפיים "מצביעות" לפנים, ונוטות למגבלות גמישות עקב הגבלת טווחי התנועה שלהן.
- שרירי השכמות נמצאים, אמנם, במצב מוארך – אך אין זה פוטר אותם מלהיות נתונים לעומס ניכר, דרך קבע, בשל משקל הכתפיים והראש המונחים מלפנים. נפוץ למדי מצב של חולשה יחסית של שרירים אלה וכאבים באזור.
- בטן רפויה.
- שקע מותני עמוק. שרירי גב תחתון מקוצרים.
- שרירי ירך וישבן מקוצרים.
כל ההשפעות הנ"ל, מהוות גורמי סיכון לכאבים באחד או יותר מהאיברים המעורבים בכך.
אבדן גובה הדרגתי.

הטיפול הדרוש:
שיפור גמישות שרירי הירכיים, הישבנים והגב התחתון.
שמירה על גמישות העורף.
שיפור גמישות מפרקי הירכיים והכתפיים.
הארכת שרירי החזה. חיזוק וקיצור מקרבי השכמות.
שיפור תפקוד שרירי הבטן לקיום התבססות בעצמה מספקת, ובניית עמוד אנרגיה להצמחת הגוף.

גב ישר, אופיינים וניגזרות:
- עקומות הגב (קיפוזה, לורדוזה), שטוחות יתר על המידה.
- גמישות חסרה, ושרירים קצרים, לאורך כל הגב והעורף. כאבי גב ו/או עורף, על רקע מצב מקוצר של שרירי הגב, וחוסר תנועה מספקת בין החוליות. חוסר תנועה זה נגרם בשל העדר גמישות של השרירים.
- תפקוד חסר של שרירי הבטן ליצירת תנועתיות בחוליות הגב, ותוצאתו - גב שאינו תנועתי במידה מספקת.
- תנועת הראש כמו "מנותקת", מהקשרה ליתר חלקי עמוד השדרה. עקב חוסר תנועתיות זרימתית זו, עלולה הנוקשות בשרירי הצוואר והעורף ו"זקיפות היתר" לגרום לכאבים באזור העורף.
- טווח תנועה גדול במפרק ירך על חשבון תנועתיות בחוליות גב תחתון, תגביר הסיכויים לכאבים באזור.
הנטייה לגמישות הרבה במפרקי הירך והכתף - עלולה להתבטא ביחס בלתי הולם בין כוח לגמישות סביב המפרקים, לעיתים, עד כדי חוסר יציבות המפרקים. (בעיקר אצל נשים).
- נטייה לחוסר מקבילות רגליים. (העדפת ישיבה מזרחית או צדית). תפקוד פלג הגוף העליון כחטיבה אחת עלולה לייצר נטייה מוגברת להתגרמות מפרקי חוליות הגב התחתון, לעיתים כבר בגיל צעיר. (סביב שנות העשרים לחיים).

הטיפול הדרוש:
שיפור הגמישות של שרירי הגב בכלל והתחתון בפרט.
שמירה עיקשת על מקבילות הרגליים.
שימוש מתמיד בשרירי הבטן ליצירת תנועתיות בגב.
תרגול לייצוב מפרקי הירך והכתף, (בעיקר נשים) באמצעות חיזוק שרירי הפריפריה.

חשוב לציין שרוב בני האדם נמצאים במקום כלשהו בין שתי ההגדרות הסכמטיות של גב עגול או ישר, ולכן חשוב לכולנו להבין את שני המצבים.
על ידי תרגול מתאים ונכון, ניתן לתת מענה טוב ויעיל, לכל אחד מאופייני היציבה שתוארו, ולהימנע מן הבעיות האופייניות לכל סוג יציבה.
התרגול אמור לשמש פיצוי על ההרגלים, שהביאו למצב.
יש לתת דגש על פעולות להגמשת הגב, בעיקר בשכיבה וישיבה, בממד האורכי ובשילוב תנועות הפיתול (רוטציה).



יום שבת, 24 בספטמבר 2011

היכן למדתי - מהו מקור הידע


במהלך שנות עבודתי צפה ועלתה תדיר השאלה "היכן למדת?"  "מהיכן הידע הזה?" או הושמעו הערות בנוסח "בימינו לא ידעו את זה" וכיוצ"ב.

לו ניתן לי לנקוב בשמה של אוניברסיטה מפורסמת, בה, כביכול, הוענק לי תואר מכובד, הייתה נחה דעת השואל. אך האמת היא, שידע מסוג זה אינו נרכש באוניברסיטאות או במכללות כלשהן. ידע ותובנות אלו קיימים מקדמת-דנא בידי האדם, בכל הדורות,  ועשוי להיות מנת חלקו של כל מי שיהיה מוכן לעבוד קשה להשגתו. לימוד אקדמי מאפשר לרכוש תארים אקדמיים, אך מכסה רק מעט מזעיר מן הידע הדרוש.
הידע העומד לרשותי היום נצבר וגובש בעבודת נמלים בלתי פוסקת לאורך שנים רבות.
השכלתי הפורמלית צנועה ביותר ומסתכמת בארבע שנות לימוד במכללה במכון ווינגייט, לפני שנים רבות, במגמה לטפוח היציבה. במסגרת זו רכשתי ידיעות בסיסיות 
בלבד במדעי החיים: פיזיולוגיה, אנטומיה וביומכניקה. ראוי לציין שלכל רופא, פיזיותרפיסט  כירופרקט או אוסטאופט יש בנושאים אלה השכלה מעמיקה וידע נרחב בהרבה משלי.
עם סיום לימודי בווינגייט פתחתי במסע חיפוש, שבמהלכו קראתי ספרים רבים מנקודות השקפה שונות בתחום. מסע החיפוש התמקד בעיקר בניסיון למצוא אנשים שיודעים ומבינים תנועה. מצאתי  את עצמי לומד יוגה אצל מספר מורים נחשבים. למדתי פלדנקרייז עם אחת מבכירות המורות בארץ באותה עת. התנסיתי בפילאטיס ובכל צורת אימון שהצלחתי למצוא. מכל מקום לקחתי את המעט שהשתכנעתי שנכון וחשוב. הייתי עד להרבה דוגמאות בהן מורים שונים  הסבירו את
הסמנטיקה האופיינית המתארת את פעולותיהם בטענה: "כך עושים ביוגה" או: "בפלדנקרייז מקובל..." פעמים רבות התעורר בי ספק האם המורה שלפני אכן מבין/נה דברים לאשורם, או נוהג כמצוות אנשים  מלומדה  ומדקלם את שלמד, על פי מה שמקובל בתחום. שום "שיטה" לא הציעה לי מבט כולל שיטתי ומעמיק. לרוב, הוצע מגוון כזה או אחר של "תרגילים" - ה"מַה" היה העיקר, וה"איך" או ה"למה" לא זכו לביטוי הולם. ההתייחסות הרווחת  הייתה ל"שיטה" ולא לאדם המסוים. ואם, לצורך הדוגמה, ביוגה מקובל לשבת ישיבה מזרחית, אז  כולם יושבים ישיבה מזרחית, לרבות אותם אנשים שלגביהם, למדתי להבין ולדעת  שישיבה מזרחית,לגבי חלק מהאנשים, הינה בעלת השפעה שלילית מובהקת.
בשנות חיפושי אחר מורי דרך זכיתי
למספר מפגשים חשובים. הראשונה הייתה יעל בן-יהודה, אשר פקחה את עיני לראות מהי איכות תנועה. במסגרת למודי בוינגייט – היה לי המזל להיקלע לשעוריו של סיני הישראלי – אשר הבהיר את הקשר בין האיכות ואופן הבצוע לבין היכולות המשופרות ש"מקבלים" בתמורה מן הגוף, והוא המורה, שהביאני אל מורהו-שלו – ד"ר אריה כלב, הוגה, רקדן ומורה נבון, בעל שיעור קומה במובן המקצועי, ובעל רגישות וצניעות במובן האנושי. קשרי עם אריה כלב נמשכו שנים ארוכות, ומיכולת ההתבוננות שלו שאבתי סוף-סוף כלים להבנת עקרונות התנועה. עקרונות על-פיהם ניתן להבין כיצד נועד הגוף להתנהג. עקרונות אלה נשענים על השכל הישר ועל  הפיזיקה של ניוטון – שאינה תלושה מהפלנטה בה אנו חיים. כאשר מתוודעים אליהם ומבינם אותם, הופך, לאורם של עקרונות אלה, כל עולם התנועה ברור ומובן מאליו.
כל אחת מהמסגרות בהן חיפשתי ידע היו פתוחות למספר עצום של אנשים, בשום אחד מן המקומות לא הייתי בן יחיד. למרות זאת, בתחום זה, בדומה לכל תחום אחר, יש מעט בעלי מקצוע טובים. זאת, משום שדרוש עוד דבר מה, לבד מהשכלה פורמלית. "משהו", שבלעדיו לא ניתן להגיע לרמה מקצועית נאותה. דבר נוסף זה מורכב משלשה גורמים לפחות:

הראשון - תרגול אישי יומיומי לאורך עשרות שנים. התרגול חייב להתבצע תוך התבוננות פנימה, ונסיון מתמיד לשכלל את איכות הביצוע, להתאים את הפעילות לצרכים האישיים ברמת דיוק  גבוהה ככל האפשר. יש לערוך כל העת בחינת כל הידע שנרכש הלכה למעשה. יש לשפר כל העת ליקויים אישיים התנהגותיים/יציבתיים.

השני - עליך לְלַמֵּד את הידע שצברת, ולהעביר את המסקנות והתובנות שהגעת אליהן לאנשים אחרים. הצורך ללמד אנשים אינטליגנטיים וספקנים, מאלץ להבהיר את הדברים לאשורם.

השלישי: התבוננות בלתי פוסקת בכל אדם. מאמץ בלתי נלאה לזהות את אופייני התנועה והיציבה  של כל אדם, וניסיון מתמיד להבין מתוך האופיינים מהן הבעיות העלולות להופיע ואיך ניתן למנען. שלושת הגורמים הללו נכללים במסגרת התגייסות מנטלית ואינטלקטואלית מוחלטת ובלתי 
פוסקת לנושא הגוף והתנועה. כל אלה מובילים לתוצאה של פתרון בעיות. בעזרת הוכחת תוצאות מתמדת, מלאכת השכנוע נעשית קלה.
התגייסות מוחלטת זו של כוחות הרוח והחשיבה, יחד עם התבוננות,  תירגול והתנסות בלתי פוסקים, ועם הצורך ללמד אנשים אחרים ולעזור להם להקל מכאובים, ולהימנע ממכאובים בכל חלקי גופם - כל אלה גם יחד הביאו אותי למקום בו אני נמצא.

יום שני, 29 באוגוסט 2011

נשימה (2)




במאמר הקודם (נשימה 1) הוזכרו שני אופני נשימה שגויים נפוצים:
  1. עצירת הנשיפה בעת ביצוע פעולה
  2. "הצטיידות" יזומה באוויר, לרוב בכמות מופרזת, ללא צורך אמיתי.

    עתה אוסיף ואמנה טעויות נוספות:
    המצאות דרך קבע במצב מלא.
    תחילת נשיפה רק לאחר התפתחות לחץ פנימי או סיום נשיפה לפני התרוקנות מלאה, תוך השארת לחץ פנימי. ללחץ השפעה שלילית בכל מקרה.
ההרגל להימצא כל הזמן במצב מלא יתר על המידה, גורם למצוקת נשימה מתמדת. עודף זה – של נפח התפוס באוויר שאינו מתחלף, ולפיכך, גם דל בחמצן, - הוא עומס ונטל מיותר על המערכת - שהאדם למעשה מתרגל לקיומו, ומתייחס לכך כאל מצב תקין.
להרגל זה השלכות שליליות על הנטייה/רצון להתנועע, על קלות ונוחיות התנועה, ועל גמישות בית החזה והצלעות, ולמעשה על גמישות הגו כולו. "חזה חבית" הינו ביטוי חזק של תופעה זו, שהשפיע גם על עיצוב הגוף ואופי המבנה.

לנשימה לא נכונה השפעות שליליות לרוב החל מהרגשת חום ונטייה להזעת יתר ללא יחס לעומס הפעילות וכלה בבקע סרעפתי או צרה דומה.

הדרך הפשוטה והזמינה ביותר לשיפור מידי בהרגלי נשימה – נשיפה יזומה תוך השמעת "ששש..." קולנית. נשיפת "ש", זו אמורה להתחיל חלקיק-שנייה קצר לפני תחילת תנועה/מאמץ, ולאורכו, באופן רציף עד שזרימת האוויר תדעך כי אזל האוויר. (יש 'להפיק' את צליל ה"ששש...” ללא מאמצים שאינם רלוונטיים, (כגון חשיקת שיניים, סגירת הגרון, (לפעמים עד השמעת אנקה או לחץ ללא קול המופעל על מיתרי הקול, ונשמע כאנחה שאין עמה תחושת הרווחה אשר בהזרמת האוויר החוצה), עצימת עיניים, הרמת חגורת הכתפיים).
נשיפת "ששש..." זו נועדה לעורר/לקיים את "אפקט השפופרת".
אפקט השפופרת הוסבר בתחילה בהקשר לעמוד אנרגיה האמור להצמיח את הגו מרצפת האגן ומעלה לשמירה על גובה הגוף. כאן הכוונה ליישום אפקט זה ביחס להוצאת האוויר החוצה מן הגוף. הפעלת לחץ על דפנות השפופרת תגרום למשחה להידחס החוצה מן השפופרת, אך רק כוח שיופעל מתחתית השפופרת יאפשר הוצאת כל החומר מתוכה. זאת ועוד, רק באופן זה גם תישמר צורתה האופיינית של השפופרת עד לסיום השימוש בה.
יישום אפקט זה בתהליך הנשימה פירושו שיש להתחיל נשיפה ממקומות נמוכים בגוף ככל האפשר. נשיפת "ש" קולנית מעוררת את שרירי ריצפת האגן והבטן לעבודה, וגורמת להוצאת האוויר מלמטה למעלה. התנהגות זו עולה בקנה אחד עם עיקרון התנועה המדבר על יוזמה במרכז הגוף.
שלא כמו אצל בעלי הזימים – הנשימה מתרחשת אל ומתוך "שק" הריאות, והשריר העיקרי המפעיל אותה הוא שריר הסרעפת. לכן, נשיפה מלאה מתחילה בסרעפת, הנכנסת לפעולה: עולה ומתכווצת, מצמצמת את נפח הריאות, באופן, שתכולת האוויר שבתוכן "נדחף" החוצה תוך התגברות על הלחץ האטמוספרי. בעזרת פעולת סרעפת מודעת – ניתן יהיה לרוקן את הריאות מ"תחתיתן". נשיפה ארוכה ומכוונת – תגרום לתחושת "צימאון" לאוויר (ואין כל רע ב"צימאון" זה...) עם שחרורה של הסרעפת, - היא תתרפה ותרד לכיוון רצפת האגן, כשהיא גורמת בכך להגדלת נפח הריאות – ואז "פריצת" האוויר פנימה (מכוח השוואת לחצים), תתרחש באופן פאסיבי – כלומר: לא יזום.
הנשיפה - אקטיבית, השאיפה - פאסיבית. 
חייב להיות תיאום (קואורדינציה) בין נשימה לתנועה. תיאום זה חייב להתקיים בהתאם לאופי התנועה. כאשר מתבצעת תנועה בה הגוף הולך ונסגר, מתפתל או נסחט, הנפח הפנימי מצטמצם, ולכן יש לאפשר לאוויר לצאת. שאם לא כן, יגדל הלחץ הפנימי, והדבר עלול להתבטא בכאב בחזה או בבטן, או במקרים חמורים יותר, עלול להיגרם בקעכמו כן אוויר חייב להינשף חוצה מן הגוף בכל פעימת מאמץ של תנועה, גם כשמדובר בפעולה בה הגוף הולך ונפתח.
כשלא מופיעה נשיפה בתזמון הנכון ובמידה הדרושה, תחושת הקושי לביצוע הפעולה עולה, האדם נשטף זיעה ועד כדי כאבי "דקירות" באזור הצלעות או הבטן (כאילו "נתפס" משהו).
כדי להפעיל היטב את מערכת הנשימה, בכל הנסיבות, עלינו להיות מסוגלים לכוון את כניסת האוויר אל אותם נפחים הפנויים לקליטתו.
(נפחים קדמיים/אחוריים, נמוכים /גבוהים, ואפילו ימניים/שמאליים).
כך למשל, בעת כפיפת הגוף לפנים, עם קירוב כתפיים אל הברכיים, מצב בו קדמת-הגוף חסומה, (או חסומה חלקית), ולא נוח לשאוף אל תוכה - ניתן לכוון את כניסת האוויר אל אזור אחורי יותר, האזור הגבי, הנמצא פתוח בתנוחה זו. בעזרת תרגול פשוט בתכלית יוכל כל אדם ללמוד זאת בתוך זמן קצר. בשלבים מתקדמים יותר, ניתן יהיה לכוון כניסת אוויר אל חלל ריאות כלשהו: מטה, מעלה, ימין או שמאל.
תרגול זה יועיל גם לאנשים הסובלים מקוצר נשימה, ורגילים "לשאוב" אוויר, בעצם, מבלי לרוקן את האוויר ה"נשום" – ונמצאים בתחושה תמידית (מוצדקת ) של מחסור בחמצן.
מגוון הסיבות לתחושת מחסור זו יכול להיות גדול, אך הפתרון הוא אחד.
נשיפה להתרוקנות מאוויר, ותפקוד במצב הרבה יותר ריק.
אנשים הסובלים מתחושת התחממות-יתר והזעת-יתר, גם כשאינם מצויים במאמצים אירוביים או מאמצים משמעותיים אחרים – עשויים להיעזר בנשיפה מודעת וריקון מלא של פסולת הנשימה. שכן, עלייה ברמת דו תחמוצת הפחמן (co2) בגוף תגרום לתחושת חום. זו דרכם של היוגיסטים המסוגלים לשלוט בטמפרטורת גופם.
כדי להשיב את תפקודי הנשימה המועילים, יש לתרגל את הקואורדינציה של תזמון הפעולות. כדי לחדד את המודעות – מומלץ לנשוף "ששש" קולנית, (שפתיים רכות משורבבות קדימה), ולדמיין את כיוון יציאת האוויר: מתחתית הריאות דרך קנה הנשימה והפה – החוצה. בעת הרפיית הסרעפת וספיגת אוויר טרי, יש לוודא שלא מתקיימים מאמצים מיותרים בשרירי הפנים והצוואר, ולוודא שהגוף “סופג” אוויר, ולא “שואב” אותו. יש להקפיד על מעבר "חלק" וזורם בין מחזורי הנשיפה היזומה/השאיפה הפאסיבית.
בעת מאמץ אירובי, דוגמת ריצה, עדיפה נשימה ספונטאנית. נשיפת “ששש...” קולנית עשויה לעזור במעקב אחר הנשיפה, כך, שתהייה מלאה. מדי פעם, בעיקר בתחילת האימון אפשר לנסות לנשוף לאורך ספירה ארוכה יותר מזו שבה נספג אוויר.

פעמים רבות אני נשאל האמנם ייתכן שכל בני האדם לא יודעים לנשום באופן נכון? - כן!!!
כשם שעל האדם ללמוד כיצד יש לעמוד, ללכת, להתכופף ולהתרומם ומה רצוי לאכול, כך עליו ללמוד גם איך נכון לנשום.
ידע בסיסי בכל הנושאים הנ"ל מהווה אחד התנאים לשמירה על בריאותינו.

יום שבת, 20 באוגוסט 2011

הנשימה (1)


נושא הנשימה גדול רחב ומורכב, ומשפיע על כל תא בגוף, כך שגם בספר שלם בנושא זה בלבד, יקשה להקיף את כל ההיבטים הנוגעים לה.
אתייחס כאן רק לנקודות העיקריות, בכל הנוגע לצד המעשי של תנועת הגוף.
עודף משקל, חוסר גמישות וליקויים בביצוע פעולת הנשימה הם שלושה גורמים בולטים המשפיעים על התחושה הסובייקטיבית של מידת הקושי בה ניתן לדרג ביצועהּ של כל פעולה.
נשימה היא הגורם היחידי הנתון להשפעה מידית, עובדה המעניקה לו חשיבות מיוחדת.
הנשימה, היא פעולה שייעודה אספקת חמצן למטבוליזם, ופליטת דו תחמוצת הפחמן וחומרי פסולת נוספים. כמוה, כתנועה – היא מבדילה בין גוף חי לדומם.
בעת מנוחה, היא שטחית, ומתרחשת ספונטנית, בריתמוס קבוע, (כשמידי פעם נשאפת שאיפה מלאה, או ננשפת נשיפה מלאה), ואינה מגיעה לרמת נצילות גבוהה. בעת מאמץ אירובי תפעל מערכת הנשימה בתפוקתה המרבית.
בלא קיום יעיל והרמוני של תהליך הנשימה, יתקשה הגוף כולו לתפקד ביעילות, ופעולות פשוטות וקלות עשויות להיות מורגשות כקשות יותר, ככאלה שגורמות אי נוחות, לחץ, הזעת-יתר ותחושה של מצוקת-נשימה (הנחווית כחוסר אויר), וחוסר אנרגיה.

קיימת שורה של טעויות שניתן לזהות בתהליכי הנשימה מהתבוננות בציבור הרחב.
השתיים הנפוצות והחשובות ביותר הן עצירת הנשימה בעת ביצוע פעולה (בעיקר בעת מאמץ) ושאיפת אוויר יזומה ולרוב אף מופרזת.

1. עצירת הנשימה:
הביטוי הנפוץ ביותר, לנשימה שלא נמצאת בהרמוניה עם התנועה, הוא ההרגל (הנפסד) לעצור את הנשיפה בעת ביצוע פעולה כלשהי. (לדוגמה כניסה/יציאה מרכב)
לעצירה זו השפעה שלילית מובהקת. גורמת לעליה בלחץ הפנימי ולקושי בתנועה. ניסוי פשוט יוכיח שנשיפת "ש" קולנית עם ביצוע הפעולה תגרום לתחושה נוחה והקלה בתנועה.
ישנן סיבות אחדות לתופעת 'עצירת הנשימה', והחשובה שבהן – העדר פעולת שרירי הבטן בחיי היומיום. פעולת שרירי רצפת האגן ומעטפת שרירי הבטן - היא תנאי לנשיפה בעת מאמץ, וכן גם להפך: נשיפה יזומה – תעודד הפעלת שרירים אלה! אך אם שרירי הבטן מורגלים לא לפעול - לא יתקיים הכוח שאמור לדחוף את האוויר הדל בחמצן, אשר כבר שומש, החוצה, כנגד הלחץ האטמוספרי.
להלן ניסוי פשוט שבעזרתו ניתן לאבחן האם ההרגל לעצירת הנשימה בעת תנועה/מאמץ אכן קיים בהתנהגותו של פרט מסוים: בעת ישיבה, בקש מזולתך ללחוץ קלות עם כפות הידיים על הירכיים או על שולחן, באם האדם יעצור את נשימתו בעת הפעלת הכוח, יהווה הדבר הוכחה מובהקת לכך שהוא רגיל לעצור נשימתו בעת בצוע מרבית תנועותיו, בשל חוסר עבודת שרירי הבטן. שכן, לחץ ידיים שכזה מחייב עבודת בטן. מאחר ואותו אדם אינו רגיל לנשוף תוך הפעלת שרירי הבטן, בד בבד, בעת ביצוע פעולה - יתקיים מצב שבו תתרחש רק אחת מן השתיים: או תנועה/פעולה - או נשימה.
אם כאשר קיים אילוץ לעבודת בטן נעצרת הנשימה, אות הוא, שב"רגיל" מצויים שרירי הבטן רפויים תמיד. שכן, עם כל הכבוד לעבודת שרירי הבטן, הרי הנשימה חשובה יותר, ואם האדם רגיל לנשום כששרירי הבטן רפויים, תיעצר נשימתו בעת אילוץ לעבודת שרירי הבטן.

2. שאיפה יזומה:
אנשים רבים נוטים לשאוף בהבלטה לקראת ביצוע מטלות גופניות –אין צורך "להצטייד" באוויר לקראת תנועה. ככל שהגוף ריק יותר מפסולת, כך הוא שש יותר אלי תנועה. כל אויר שניכנס לגוף הוא בחזקת פסולת לאחר כשלוש/ארבע שניות. שאיפה יזומה בכלל, וגדולה בפרט גורמת מידית למצוקה כלשהי. להלן ניסוי פשוט: נשיפת "ש" קולנית קלה בקצב שנייה לכל נשיפה לערך, ו"הרפיית" יוזמת הנשיפה ביניהן - תאפשר ביצוע ממושך וללא קושי! (ברגע ה"הפוגה" בנשיפה – נכנס אויר מעצמו!) לעומת זאת הניסיון לשאוף אוויר באופן יזום בין נשיפה אחת לשנייה יורגש מידית כבעיה, ולא ניתן יהיה להתמיד בכך לאורך זמן.

תהליך הנשימה כולל שלושה פרקי זמן:
שאיפה, נשיפה והפוגה קלה בין סיום נשיפה לתחילת השאיפה הבאה. בפעילות גופנית נמרצת פרק ההפוגה מתקצר מאוד עד כדי העלמות, ובעת מנוחה – הוא מתארך. כאשר מאפשרים לפסק זמן זה להופיע, משרה הדבר רוגע על הגוף כולו.
ראוי להבין, שפעימת הנשיפה היא האקטיבית והאנרגטית יותר בתהליך הנשימה, מפני שבה, פעולת שרירים דוחפת אויר החוצה, כנגד התנגדות הלחץ האטמוספרי. ואילו השאיפה (בעת רגיעה) תתרחש באופן ספונטני לכשתפוג פעולת הכוח היוצר את הנשיפה. או אז, בהעדר הכוח הדוחף חוצה יגבר הלחץ האטמוספרי על מצב "תת-הלחץ" בריקות היחסית שנוצרה לגבי נפח הריאות כשהן מלאות - ו"ידחוף" את האוויר פנימה.
הדבר דומה לאופן בו נספגים מים אל תוך בד/ספוג, לעומת הכוח הרב הדרוש להוצאתם.
גם בגופנו, (לבד ממצבים שבהם קיים מאמץ גופני ניכר, - בעיקר מאמצים אירוביים), חייבת הספיגה (=השאיפה) להתרחש כמאליה, וספונטנית, ואילו הנשיפה חייבת להיות אקטיבית ואנרגטית, במעורבות כוחה ה”דוחף” של הסרעפת. את הנשיפה עלינו לבצע , ואילו לשאיפה עלינו פשוט לאפשר להתקיים, ע”י “פעימת מנוחה” לשרירים שעמלו בהוצאת האוויר החוצה.
הנשימה היא תהליך קלאסי בו מתקיים הביטוי "ישן מפני חדש תוציאו". ורק בתנאי שהישן, שהפך להיות מיותר, (שלא לומר מזיק!), יוצא במלואו, ניתן יהיה לנצל כהלכה את החדש.

יום שבת, 23 ביולי 2011

העורף


העורף

כאבי גב או עורף, ברמה הסטטיסטית, הם הכאבים הנפוצים ביותר במערכת התנועה בגופנו.
במאמר שפורסם במועד מוקדם יותר תחת הכותרת "הסיבות לכאבי גב" ניסיתי להסביר את הסיבות לכך. כל מה שנאמר שם ביחס לגב התחתון, ברמה העקרונית מתאים גם ביחס לעורף.
במאמר זה אנסה לדון בגורמים האופייניים במיוחד המשפיעים על העורף.
שני גורמים עיקריים משפיעים על איכות תפקוד העורף:
צמיחת הראש והעורף מתוך הגוף, והפעלת הראש כחלק מכל בית החזה ופלג הגוף העליון, ולא לכשעצמו.
המכנה המשותף לשני אלה הוא תפקוד שרירי הבטן.

צמיחה
מידע חשוב בנושא זה ימצאו הקוראים במאמרים: "עקרונות התנועה”, "שרירי הבטן”.
התנהגות גופנית נכונה מתחילה בהתבססות (ראה עקרונות התנועה לעיל) שתוצאתה צמיחה. איברי הגוף השונים נועדו לצמוח זה מתוך זה, ולא להישען ולהידחס זה אל תוך זה. בהעדר התבססות וצמיחה יתקיימו בהכרח תהליכי השענות ודחיסה. תהליכים אלה באים לידי ביטוי באופן בולט יותר באותם חלקי עמוד השדרה השקועים לפנים – הלורדוזות העורפית והמותנית.
כאשר משקל הראש נשען במלא כובדו על הצוואר ולא צומח ונישא מעלה מתוכו, - מונח כל כבדו של הראש בהשענות על בית החזה וכן הלאה, מתחילים להתקיים תהליכי דחיסה, במיוחד בשקע העורפי, (ניתן לראות "קפל" בעור העורף). תהליכי דחיסה אלה יוצרים בהדרגה לחצים שקיומם המתמשך לאורך זמן יגרום לבעיות.
התנהגות נכונה של שרירי הבטן נועדה לבנות עמוד אנרגיה מרצפת האגן אל פסגת הקדקוד. קיומו של עמוד אנרגיה כזה נועד להצמחת הגוף, כל חלק מתוך החלק שמתחתיו, והפחתת לחצים בהתאם. השפעתו השלילית של חסר ב"עמוד אנרגיה" כזה מתבטאת גם בנטיית הכתפיים להתרומם אל עבר האוזניים. כתוצאה מכך מתקצרים שרירי העורף לרבות גם משני צידי הראש, גורם נוסף המגביר סיכון לכאבים. תופעה זו של הרמת כתפיים, מחמירה בעת חשיפה לעומסים נוספים כגון אחיזת/הרמת חפצים (כבדים?) בידיים.
חסר בעמוד האנרגיה המדובר מאפשר במקרים רבים לעורף להימצא דרך קבע במצב מקוצר. הדבר מתבטא בקיומם של קפלי-עור בעורף. יש להבין שמצב מקוצר בעור העורף הוא גם מצב מקוצר בשרירי העורף, ואינו מצב תקין. לעתים מחמירה תופעה זו בשל שימוש במשקפיים הגורמים לאדם להרים סנטר ולקצר עורף כדי להיטיב לראות.

הפעלת הראש כחלק מכל הגו
ראש ועורף נועדו להתרומם בהמשך לעמוד השדרה כולו. כך שבעת כפיפה והתעגלות הגב, גם הראש צריך להשתחרר מטה תוך התקרבות הסנטר אל החזה. התרוממות חזרה אמורה להתקיים עם בניית אותו עמוד אנרגיה מרצפת האגן והבטן, פעולתו של עמוד זה "תפתח" את הגב ובהתאם לשינויים בגב יתרומם גם הראש. לפיכך, בעת כפיפה לפנים, נועד הראש "לרדת" ראשון ובהתרוממות חזרה "לעלות" אחרון. ללא תפקוד נכון של הבטן ייאלצו שרירי הגב והעורף להתקצר לצורך הרמת הראש.
עקרון פעולה זה צריך להתקיים גם בעת הפניית מבט אל הצד. הפנייה כזו אמורה לכלול גם הפניית בית החזה אל אותו צד, כשהאגן יציב, כך שתנועת ההפניה תהיה מחולקת לכל אורך עמוד השדרה, ולא רק לאורכו המצומצם של העורף.
סגנון התנהגות בו כל התנועה מתקיימת רק בעורף משול בעיני לכפיפת חוט ברזל פעמים אחדות באותו מקום. תהליך זה יגרום תוך זמן קצר לשבירת החוט. ואולם כפיפת אותו חוט ברזל תוך שימוש בתכונת הגמישות שלו, תאפשר לקרב את שני קצותיו זה אל זה אינסוף פעמים מבלי שתִּפַּגַע איכותו.

היעד - מניעת כאבי עורף מושג על-ידי התנהגות גופנית כללית נכונה, אשר עיקרה: התבססות וצמיחה.
בנוסף על כך, יש לשמור, דרך קבע, על גמישות שרירי העורף, ועל תנועתיות מלאה של החוליות על ידי תרגול נבון/נכון.
לעתים נפגוש אנשים כאובי-עורף המנסים להפיג את הכאב על ידי תנועות ראש סיבוביות. הדבר נטול כל תועלת. שכן תנועות אלה מביאות את שרירי העורף למצב של התקצרות יתרה, (שהוא חלק מהבעיה), והרי תנועות אלה מתבצעות בעורף עצמו, ללא שיתוף עמוד בשדרה כולו.
על ידי "תחזוקה שוטפת" נכונה וטיפול מונע ניתן בנקל למנוע מצבים חמורים. יש להקדים ולטפל מיד עם התחלת הופעת הבעיות.

הקוראים מוזמנים להגיב, להעיר, ולשאול שאלות.

יום חמישי, 7 ביולי 2011

פריצת דיסק

מומלץ לקרוא מאמר זה לאחר קריאת מאמר קודם תחת הכותרת: “הסיבות לכאבי גב".

רופא אורתופד, מנתח גב מבי"ח במרכז הארץ, אמר לי בשיחת חולין ידידותית את המשפט הבא: “אם מגיע אלי אדם המתלונן על כאבי גב, ואני עורך לו את כל הבדיקות ולא מוצא כלום, אינני יכול לעזור לו.”
משפט זה משקף מצב עגום ביותר, מצב הפוגע קשות בסיכוי למניעת בעיות חמורות יותר מ"סתם" כאבי גב, כגון פריצת/בלט דיסק.
מן המשפט הנ"ל משתמעת נימה שלפיה כל עוד לא הוכחה פריצת דיסק, או נזק מוכח אחר לעמוד השדרה, אין הבעיה נחשבת כחמורה, וגם אין לרופא ידע כיצד לטפל בכאב כזה.
אכן זו גם הסברה הרווחת בציבור. כביכול, כל עוד כאבי הגב לא כוללים פריצת דיסק – "הכל בסדר”.

רצוי שנבין את העיקרון שלפיו כל בעיה קטנה, באם לא תטופל כהלכה תהפוך לבעיה יותר גדולה.
המטרה הגדולה היא להימנע מכאבים וסיבוכים.
יש לראות בכל כאב גב "רגיל" מעין "פצצה מתקתקת", קדימון לקראת החמרת הבעיה.
הגורמים לכאבי גב "רגילים", יגרמו ברבות הזמן, ובאם לא יטופלו כהלכה, להחמרת הבעיות. החמרה כזו עלולה להתבטא גם בפריצת דיסק.
דומה הדבר לעליית רמות לחץ הדם והכולסטרול לפני התקף הלב.

באתרים רבים מאוד ברשת האינטרנט ניתן למצוא הסברים פשוטים המלווים ברישומים ברורים מהו "דיסק" או בשמו המלא "הדיסק הבין חוליתי", ואיך זה נראה לאחר שמתרחשת "פריצתו" ממקומו, ההסברים מלווים באיורים פשוטים וברורים . לפיכך לא אעסוק בזאת כאן.
אתמקד בניסיון להבהרת הסיבות ל"פריצת דיסק".
("בלט דיסק" – דרגה פחות חמורה של אותה תופעה).

חשוב להבין שאנו עלולים לסבול מכאבי גב קשים גם ללא פגיעה כל שהיא במבנים האנטומיים בגב, ומאידך קיימים מקרים רבים בהם יש פריצת/בלט דיסק מוכחות ללא כאבים. בגבם של רוב בני האדם בגילאי חמישים ומעלה ניתן יהיה למצוא פגיעות שונות בדיסק הבין חולייתי, ובכל זאת רוב האנשים הללו לא סובלים כל הזמן מכאב הגב. משמע, לא מצבם הפתולוגי מעיד בהכרח על הרגשתם.

אירוע פריצת הדיסק ממקומו עשוי להתרחש במועד מסוים, אך ברוב מכריע של המקרים אירוע זה הוא שיאו של תהליך מתמשך שהחל מאותו שלב בחיים בו תנועתיות וגמישות הגב התחתון החלה להיפגע. האיזון בין כוח לגמישות, ובין העומסים הפועלים על הגב לבין תנועתיות האזור מופר. כשזה קורה בד בבד עם מחסור בולט בתפקוד שרירי הבטן, זו תחילתה של פגיעה הדרגתית בתנועתיות בכל אזור הגב התחתון. הפרת איזון כזו עשויה להתחיל להתקיים לעתים זמן רב לפני הופעת כאבי הגב ה"מזדמנים" הראשונים, והרבה לפני פריצת הדיסק.
בבסיס הדברים חשוב להבין שכל מה שמגביר את הסיכוי ללקות בכאבי גב "רגילים" מקרב גם את מועד פריצת הדיסק.
לכן יש לטפל טיפול מונע בכאבי הגב, באופן יסודי, ואין להסתפק בטיפול סימפטומטי.

האיבר המכונה "הדיסק בין חולייתי" הוא מעין דיסקת-סחוס המכילה בתוכה חומר מִשחתי ג'לטיני . איבר כזה קיים בין כל שתי חוליות. תפקידו העיקרי של הדיסק – לתאם את תנועת החוליות השכנות זו עם זו, ולספוג זעזועים. המשמעות המעשית של המונח "פריצת דיסק" היא פריצת החומר הג'לטיני מתוך מעטפת הסחוס העוטפת אותו. בצאת החומר הזה מתוך מקומו המקורי הוא "נשפך" למקומות בהם קיימים איברים (אורגנים) אחרים. הצפיפות המתפתחת באזור גורמת ללחצים, היוצרים כאב חזק בעיקר כאשר הלחץ פועל על שורשי העצבים הספינאליים. עצבים אלה יוצאים, זוגות זוגות, משני צידי עמוד השדרה בין כל שתי חוליות.


הסיבות להיווצרות הבעיה:

ישנה סברה רווחת למדי, לרבות בקרב אנשי מקצוע מכובדים, שעל פיה כאשר החוליות אינן מקבילות זו לזו, גוברים הכוחות הגורמים לאותו בלט דיסק. כמסקנה מכך, נפוצה ההמלצה להימנע מכפיפות גו ומפיתולים, ולהשתדל לפעול בגו ישר.
קשה לי לקבל הסבר זה המעיד, לדעתי, על על כשל בהבנת אופי מבנה עמוד השדרה – בהתאם לפונקציות שאותן הוא מיועד לקיים.
עמוד השדרה בנוי מעצמות רבות ומפרקים רבים עוד יותר. אופי זה של המבנה נועד מעצם טבעו, לאפשר תנועתיות בשלושה מישורים. קיום תנועתיות זו כולל בהכרח מצבים משתנים של אי-מקבילות בין החוליות.
ההנחה שלי, שהטבע לא חנן אותנו בטווחי תנועה מזיקים או מיותרים.
אי שימוש במלוא הפוטנציאל התנועתי, יוביל בהכרח לפגיעה ביכולות תנועה נוספות. כתוצאה מאי שימוש במלוא פוטנציאל התנועה תיפגע גמישות המערכת, שתגרום בעצמה למצב של קיצור שרירים שתוצאותיו הרסניות ומלוות בכאב.

לפיכך הטענה שעלינו להימנע, כביכול, מכפיפות ומפיתולים מופרכת!

יש להשתמש בכל יכולת התנועה אשר מעניק מבנה השלד. היכולת תנועתית שהוענקה לנו על ידי הטבע נועדה לשימוש. אי שימוש יגרום לאבדן היכולת.
כל אבדן יכולת יוביל בהכרח לאבדנים נוספים.

מחשבה על הגבלת טווחי תנועה במטרה "לשמור" על בריאות הגוף, - יש בה קוצר ראות מסוים. מעין חיפוש האבדה מתחת לפנס...

ברור שמוגבלות בגמישות עמוד השדרה היא גורם בפני עצמו לכאבים. ולכן ההמלצה להתכופף בגו ישר - רעה לגב ולברכיים כאחת. (הסברים יובהרו במאמר אחר).

הסיבות לפריצת דיסק
לדעתי, הסיבה העיקרית הגורמת לתופעה זו של "פריצת דיסק" הינה לחץ.
כשהלחצים בין החוליות מגיעים לרמה מסוימת ומעלה, מתחילים לפעול כוחות הדוחפים את הדיסק ממקומו. זאת בדומה לגלעין-שסק חלקלק או גולה המוחזקת בין שתי אצבעות. ככל שהאצבעות תילחצנה חזק יותר כך יגבר הסיכוי ל"הנתזות" ופריצת הגלעין/גולה ממקומם.
מקור הלחץ נעוץ בשני גורמים עיקריים: עקה, ושרירים מקוצרים.

עקת המשקל:
גוף האדם נועד לצמוח חלק מתוך חלק, ולא להישען ולהידחס חלק אל תוך חלק. גופנו נועד לדחוף את האדמה – התבססות, על מנת להתרומם ממנה – צמיחה.
הגוף לא נועד להישען על האדמה כאחד הרהיטים ולהידחס אליה תוך כדי קריסה אל תוך עצמו.
משען ודחיפה הנם דבר והיפוכו.
בהכרח מתקיים אחד משני מצבים אלה. עלינו לדאוג לקיום התבססות וצמיחה שאם לא כן בהכרח יתרחש מצב השענות ודחיסה. אלה המצבים המגבירים את הלחצים בגוף בכלל, ובשקעים (לורדוזות) המותני והעורפי של עמוד השדרה בפרט. ככל שלחצים אלה גוברים ומתמשכים, גוברים גם הסיכויים לכאבי גב ולפריצת דיסק.
(בדברים אלה גם טמון חלק מן ההסבר לאבדן גובה הגוף עם העליה בגיל).

קוצר שרירים:
שרירים ביחס לחוליות משולים לגומיות סביב קופסאות גפרורים.
ככל שהגומיות קצרות יותר ומהודקות יותר, כך יגבר הלחץ בין חפיסות הגפרורים לבין עצמן. ולעומת זאת שרירים ארוכים יותר וגמישים יאפשרו שמירה על ריווח תקין ועל רמות לחץ נמוכות יותר.

זאת ועוד: היעדר פעילות נכונה של שרירי הבטן יגרום למניעת האפשרות לקיומה של התבססות וצמיחה. העדר פעילות זה של שרירי הבטן לכשעצמו, מגביל את תנועתיות חוליות הגב התחתונות. כל זאת, יחד עם שרירים מקוצרים בעיקר בחלקו האחורי של הגוף, המגבילים גם הם את התנועתיות שבין החוליות, מאפשרים ללחצים להצטבר ולהגיע לרמות הגורמות בסופו של דבר, ברגע מסוים לאותה פריצת דיסק כאובה.

המהלכים הדרושים למניעת תופעות שליליות אלה אמורים להתחיל מוקדם ככל האפשר.
ראשית יש ללמוד להתנהג נכון עם הגוף, החל בהתנהגות כפות הרגליים בעמידה ובהליכה.
המשך בהתנהגות נכונה של שרירי הבטן וציות לעקרונות התנועה. בנוסף יש להקפיד ולשמור על גמישות תקינה בשרירי הירכיים, הישבנים ובעיקר שרירי הגב התחתון והגב בכלל.
סוד הבריאות הוא סוד האיזון.
במערכת התנועה מדובר באיזון שבין יכולת המערכת לעמוד בעומסים ולספק כוח, לבין חופש תנועה וגמישות.