במאמר הקודם (נשימה 1) הוזכרו שני אופני נשימה שגויים נפוצים:
- עצירת הנשיפה בעת ביצוע פעולה
- "הצטיידות" יזומה באוויר, לרוב בכמות מופרזת, ללא צורך אמיתי.
עתה אוסיף ואמנה טעויות נוספות:המצאות דרך קבע במצב מלא.תחילת נשיפה רק לאחר התפתחות לחץ פנימי או סיום נשיפה לפני התרוקנות מלאה, תוך השארת לחץ פנימי. ללחץ השפעה שלילית בכל מקרה.
ההרגל להימצא כל הזמן במצב מלא יתר על המידה, גורם למצוקת נשימה מתמדת. עודף זה – של נפח התפוס באוויר שאינו מתחלף, ולפיכך, גם דל בחמצן, - הוא עומס ונטל מיותר על המערכת - שהאדם למעשה מתרגל לקיומו, ומתייחס לכך כאל מצב תקין.
להרגל זה השלכות שליליות על הנטייה/רצון להתנועע, על קלות ונוחיות התנועה, ועל גמישות בית החזה והצלעות, ולמעשה על גמישות הגו כולו. "חזה חבית" הינו ביטוי חזק של תופעה זו, שהשפיע גם על עיצוב הגוף ואופי המבנה.
לנשימה לא נכונה השפעות שליליות לרוב החל מהרגשת חום ונטייה להזעת יתר ללא יחס לעומס הפעילות וכלה בבקע סרעפתי או צרה דומה.
הדרך הפשוטה והזמינה ביותר לשיפור מידי בהרגלי נשימה – נשיפה יזומה תוך השמעת "ששש..." קולנית. נשיפת "ש", זו אמורה להתחיל חלקיק-שנייה קצר לפני תחילת תנועה/מאמץ, ולאורכו, באופן רציף עד שזרימת האוויר תדעך כי אזל האוויר. (יש 'להפיק' את צליל ה"ששש...” ללא מאמצים שאינם רלוונטיים, (כגון חשיקת שיניים, סגירת הגרון, (לפעמים עד השמעת אנקה או לחץ ללא קול המופעל על מיתרי הקול, ונשמע כאנחה שאין עמה תחושת הרווחה אשר בהזרמת האוויר החוצה), עצימת עיניים, הרמת חגורת הכתפיים).
נשיפת "ששש..." זו נועדה לעורר/לקיים את "אפקט השפופרת".
אפקט השפופרת הוסבר בתחילה בהקשר לעמוד אנרגיה האמור להצמיח את הגו מרצפת האגן ומעלה לשמירה על גובה הגוף. כאן הכוונה ליישום אפקט זה ביחס להוצאת האוויר החוצה מן הגוף. הפעלת לחץ על דפנות השפופרת תגרום למשחה להידחס החוצה מן השפופרת, אך רק כוח שיופעל מתחתית השפופרת יאפשר הוצאת כל החומר מתוכה. זאת ועוד, רק באופן זה גם תישמר צורתה האופיינית של השפופרת עד לסיום השימוש בה.
יישום אפקט זה בתהליך הנשימה פירושו שיש להתחיל נשיפה ממקומות נמוכים בגוף ככל האפשר. נשיפת "ש" קולנית מעוררת את שרירי ריצפת האגן והבטן לעבודה, וגורמת להוצאת האוויר מלמטה למעלה. התנהגות זו עולה בקנה אחד עם עיקרון התנועה המדבר על יוזמה במרכז הגוף.
שלא כמו אצל בעלי הזימים – הנשימה מתרחשת אל ומתוך "שק" הריאות, והשריר העיקרי המפעיל אותה הוא שריר הסרעפת. לכן, נשיפה מלאה מתחילה בסרעפת, הנכנסת לפעולה: עולה ומתכווצת, מצמצמת את נפח הריאות, באופן, שתכולת האוויר שבתוכן "נדחף" החוצה תוך התגברות על הלחץ האטמוספרי. בעזרת פעולת סרעפת מודעת – ניתן יהיה לרוקן את הריאות מ"תחתיתן". נשיפה ארוכה ומכוונת – תגרום לתחושת "צימאון" לאוויר (ואין כל רע ב"צימאון" זה...) עם שחרורה של הסרעפת, - היא תתרפה ותרד לכיוון רצפת האגן, כשהיא גורמת בכך להגדלת נפח הריאות – ואז "פריצת" האוויר פנימה (מכוח השוואת לחצים), תתרחש באופן פאסיבי – כלומר: לא יזום.
הנשיפה - אקטיבית, השאיפה - פאסיבית.
חייב להיות תיאום (קואורדינציה) בין נשימה לתנועה. תיאום זה חייב להתקיים בהתאם לאופי התנועה. כאשר מתבצעת תנועה בה הגוף הולך ונסגר, מתפתל או נסחט, הנפח הפנימי מצטמצם, ולכן יש לאפשר לאוויר לצאת. שאם לא כן, יגדל הלחץ הפנימי, והדבר עלול להתבטא בכאב בחזה או בבטן, או במקרים חמורים יותר, עלול להיגרם בקע. כמו כן אוויר חייב להינשף חוצה מן הגוף בכל פעימת מאמץ של תנועה, גם כשמדובר בפעולה בה הגוף הולך ונפתח.
כשלא מופיעה נשיפה בתזמון הנכון ובמידה הדרושה, תחושת הקושי לביצוע הפעולה עולה, האדם נשטף זיעה ועד כדי כאבי "דקירות" באזור הצלעות או הבטן (כאילו "נתפס" משהו).
כדי להפעיל היטב את מערכת הנשימה, בכל הנסיבות, עלינו להיות מסוגלים לכוון את כניסת האוויר אל אותם נפחים הפנויים לקליטתו.
(נפחים קדמיים/אחוריים, נמוכים /גבוהים, ואפילו ימניים/שמאליים).
כך למשל, בעת כפיפת הגוף לפנים, עם קירוב כתפיים אל הברכיים, מצב בו קדמת-הגוף חסומה, (או חסומה חלקית), ולא נוח לשאוף אל תוכה - ניתן לכוון את כניסת האוויר אל אזור אחורי יותר, האזור הגבי, הנמצא פתוח בתנוחה זו. בעזרת תרגול פשוט בתכלית יוכל כל אדם ללמוד זאת בתוך זמן קצר. בשלבים מתקדמים יותר, ניתן יהיה לכוון כניסת אוויר אל חלל ריאות כלשהו: מטה, מעלה, ימין או שמאל.
תרגול זה יועיל גם לאנשים הסובלים מקוצר נשימה, ורגילים "לשאוב" אוויר, בעצם, מבלי לרוקן את האוויר ה"נשום" – ונמצאים בתחושה תמידית (מוצדקת ) של מחסור בחמצן.
מגוון הסיבות לתחושת מחסור זו יכול להיות גדול, אך הפתרון הוא אחד.
נשיפה להתרוקנות מאוויר, ותפקוד במצב הרבה יותר ריק.
אנשים הסובלים מתחושת התחממות-יתר והזעת-יתר, גם כשאינם מצויים במאמצים אירוביים או מאמצים משמעותיים אחרים – עשויים להיעזר בנשיפה מודעת וריקון מלא של פסולת הנשימה. שכן, עלייה ברמת דו תחמוצת הפחמן (co2) בגוף תגרום לתחושת חום. זו דרכם של היוגיסטים המסוגלים לשלוט בטמפרטורת גופם.
כדי להשיב את תפקודי הנשימה המועילים, יש לתרגל את הקואורדינציה של תזמון הפעולות. כדי לחדד את המודעות – מומלץ לנשוף "ששש" קולנית, (שפתיים רכות משורבבות קדימה), ולדמיין את כיוון יציאת האוויר: מתחתית הריאות דרך קנה הנשימה והפה – החוצה. בעת הרפיית הסרעפת וספיגת אוויר טרי, יש לוודא שלא מתקיימים מאמצים מיותרים בשרירי הפנים והצוואר, ולוודא שהגוף “סופג” אוויר, ולא “שואב” אותו. יש להקפיד על מעבר "חלק" וזורם בין מחזורי הנשיפה היזומה/השאיפה הפאסיבית.
בעת מאמץ אירובי, דוגמת ריצה, עדיפה נשימה ספונטאנית. נשיפת “ששש...” קולנית עשויה לעזור במעקב אחר הנשיפה, כך, שתהייה מלאה. מדי פעם, בעיקר בתחילת האימון אפשר לנסות לנשוף לאורך ספירה ארוכה יותר מזו שבה נספג אוויר.
פעמים רבות אני נשאל האמנם ייתכן שכל בני האדם לא יודעים לנשום באופן נכון? - כן!!!
כשם שעל האדם ללמוד כיצד יש לעמוד, ללכת, להתכופף ולהתרומם ומה רצוי לאכול, כך עליו ללמוד גם איך נכון לנשום.
ידע בסיסי בכל הנושאים הנ"ל מהווה אחד התנאים לשמירה על בריאותינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה