המחשב ואני

רבים מבין הסובלים מכאבי גב או כאבים אחרים במערכת התנועה, סבורים שלסוג ואופי עבודתם יש השפעה חזקה על התופעה.

יש הרבה מהאמת בסברה זו. זאת משום שלכל דבר שאנו עושים בעקביות ובהתמדה לאורך זמן, יש השפעה גדולה על הגוף.

אף על פי כן יתכן מאוד שבעלי כאבים אלה ימשיכו לסבול גם באם יחליפו את סוג עבודתם. מקור הבעיה ברבים מהמקרים נעוץ בעובדה שכל עבודה מסוימת מכתיבה לעוסק בה מגוון תנועות מצומצם למדי.


הגוף נועד לתנועה ולכן גם זקוק לה. 

אנשים רבים מבלים כיום שעות ארוכות מאוד מול המחשב, ובהתאמה מופיעה גם שורה של בעיות.

ברשת האינטרנט קיימים אתרים רבים הממליצים כיצד יש להתארגן ולהתנהג מול המחשב.
לעתים קשה לי מאוד להסכים עם חלק ניכר מההמלצות.


להלן דוגמה קטנה לאתרים הכוללים גם המלצות שאינני יכול לקבלן:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3179776,00.html

http://www.fizi.co.il/page71.html

אנסה להביא מספר רעיונות.
יתכן שחלקם יכללו תנועות שאינן "מקובלות", ותראינה בלתי מעשיות לבצוע במקומות שאינם החלל האישי. (האם הכאבים הנובעים מאורח התנהלות "מקובל" זה הם כן מתאימים?)

לכשעצמי, אני מיישם הלכה למעשה כל אחת מהמלצותיי.

הישיבה

בכל ישיבה, ולא רק מול המחשב, רצוי שגובה הברכיים יהיה לפחות קצת מעל גובה מפרק הירך. כך שהזוית במפרק הירך תהיה פחותה
מ-90 מעלות. ניתן להשיג זאת במגוון דרכים:

מומלץ לשמור רגל אחת לפחות על משטח הישיבה עצמו.

רוב הכיסאות גבוהים יתר על המידה. לכן רצוי להגביה את כפות הרגליים (לפחות אחת) באמצעות הדום או אלתור אחר.

ישנם כיסאות נמוכים ומומלצים כמו "כסא בריכה", אך לא תמיד יימצא לו שולחן מתאים.

לחילופין, "פוף" (=שק בד ממולא בכדורי קל-קר) עשוי לשמש כמושב ידידותי מאוד - אני מרבה להשתמש בו.

מצב מומלץ ומאוד נוח - להניח רגל אחת, מהברך ומטה, על השולחן.

המסך

גובה המסך רצוי שיהיה כזה שיאפשר לעורף להיות במצב מוארך. כלומר, יש להפנות מבט מעט מטה ושם "למצוא" את 
המסך. כשהמסך יותר נמוך – יש להטותו בהתאם.

העכבר

יש לוודא שמפרק שורש כף היד יהיה ישר או מעבר לכך, משמע שהמרפק אמור להימצא נמוך יותר מהעכבר.

כשמניחים גם את המרפק על לוח השולחן, יש לוודא שהפרש הגבהים בין השולחן לכיסא יאפשר לכתף להיות מספיק נמוכה ונינוחה. 
באם ישנם שני שולחנות המונחים בניצב זה לזה, רצוי להניח את היד המפעילה את העכבר לצד הגוף ולא מלפנים לו.

בהחלט מומלץ לשמור על שיגרת שינויים בתנוחות, לרבות, אחת
ל 20-30  דקות, הרחקת הכיסא מהשולחן, וכפיפות לפנים וכן כפיפות עם פיתולים.
בכל מקרה חשוב לשמור על רמת "תחזוקה שוטפת" גבוהה של הגוף כולו על ידי שמירת שיגרת אימונים מתאימים.

רצה למרחקים ארוכים

מזה כעשרים שנה אני עוקב בעיניי אחר אימוני הריצה של גאיה (שם בדוי) מצפון הארץ.

באותה תקופה (וגם היום), ראיתי לפני אישה צעירה, נאה ודקת גזרה, מרבה לרוץ. (נראה שהחלה לרוץ תקופה ארוכה קודם לכן). אינני מכיר אותה אלא מראיה בלבד.

אימוניה התנהלו במהירויות גבוהות ולמרחקים גדולים. התרשמתי מאוד מכושרה הגבוהה. לימים נודע לי שהיא גם השתתפה בריצות מרתון.

יכולתי לראותה רק כשהזדמנו שנינו לאותו חדר כושר. (ריצה על מסילה נעה).

כאדם המרבה להתאמן בעצמו, וכמי שבתוקף מקצועי אני עסוק תמיד בהתבוננות בכל אדם הנקרה בדרכי, התבוננתי גם בה ובאופן ריצתה חזור והתבונן.

לצערי, בעת צפייה בה, הגעתי שוב ושוב, לכלל הכרה שגאיה צוברת נזקים משמעותיים בעת ריצתה.

הגעתי להכרתי זו בשל שורה של סימנים, שהבולטים בהם היו:

-.  העצמה החזקה (האימפקט) בה פגשו עקביה את מסלול הריצה. עצמה             שגרמה למתקן הריצה כולו להזדעזע נמרצות עם כל צעד שלה.

-. האופן בו כפות רגליה שוקעות פנימה בעת הדריכה על הקרקע, בהליכה ובריצה.

-.  גמישותה המוגבלת, כפי שבאה לידי ביטוי בעת ביצוע פעולות "שחרור"   לאחר האימון.

-.  השקע העמוק לאורך עמוד השדרה המותני שלה.

סימנים אלה ונוספים, גרמו לי לחשוב שג. עלולה לספוג נזקים שלאורך הזמן יצטברו לרמות הגורמות כאבים. חששתי בעיקר לשלושה אזורים בגופה, כפות רגליים, ברכיים וגב.

לאחרונה, לאחר תקופת היעדרות בת חודשים רבים, שבה גאיה והופיע בחדר הכושר.

באותה הזדמנות שמעתיה מספרת למדריך במקום על ניתוחים שעברה 

בשתי כפות רגליה (הלוס-ואלגוס), שתי ברכיה חבושות וכואבות, וגם התלוננה על כך שגבה הכואב מכביד על תפקודה.

מבחינתי מדובר בסיפור שגורם לי תסכול מתמשך.

כאשר אני רואה את אותם הרגלים והתנהגויות, המסכנים את הבריאות, אני חש תמיד דחף ראשוני לגשת ולהזהיר, להעיר, להציע שינויים ופעולות פיצוי.

אך מאידך, איזו זכות יש לי לגשת אל אדם זר ו"לפלוש" לפרטיותו מבלי שהתבקשתי.

ראו לציין שהתנהגות גופנית דומה הייתה מביאה לנזקים גם ללא אימוני הריצה.

את הסתייגויותיי בכל הנוגע לאימוני הליכה וריצה הבעתי במאמרים קודמים בבלוג.

אציין גם כאן שבכל הנוגע לאימוני הליכה, אני סבור שיחס הזמן מול תועלת מחד, ומול הסיכונים האפשריים מאידך, אינו מצדיק, ברבים מאוד מהמקרים, סוג זה של פעילות.

כללים למזעור סיכונים:

-. להקפיד מאוד על אימוני גמישות נכונים, ממושכים בכל ימי השנה. גם ללא קשר

   לסוגי אימון אחרים.

-. לחפש ידע ברמה גבוהה. לא להסתפק ב"להעתיק" ממתאמנים שנראים יותר

   מנוסים/ותיקים.

-. לא לחשוב שבאופן אוטומטי מה שמקובל הוא הנכון.

-. הליכה או ריצה רצוי מאוד לבצע בעליה משמעותית ( 8% - 10% ומעלה), או על החול

   היבש והטובעני לאורך ספת הים.

אני מודע היטב לכך שחלק מההמלצות שהזכרתי, נשמעות קצת "מעופפות”.

איך יכול אדם חסר ידע לדעת מי יכול לשמש לו מקור ידע אמין וטוב.

רוב מה שאני רואה שמקובל בחדרי כושר, ובחוגים שונים, אינו ברמה מקצועית מספקת.

ידע ברמה גבוהה ומעמיקה הוא, לצערי, מצרך מאוד נדיר.

מצב זה מטיל אחריות כבדה על האדם הסביר.

אנשים ששלחתי להתאמן בהליכה בעליה, חזרו לא פעם עם דיווח שבחדר הכושר נאמר להם שאימון מסוג זה מסוכן לברכיים, בעוד שלמעשה הוא טוב מאוד לברכיים.

בהזדמנות זו ראוי לשוב ולציין ש:

בעיות בכפות הרגליים, בברכיים, ובמפרקי הירך נגרמות, כמעט תמיד, בשל שימוש לא נכון בכפות הרגליים בעת עמידה והליכה.

לדבר נודעת גם השפעה חזקה על הגב.

לאור הדברים שנאמרו כאן עד כה, אני ממליץ בחם לקרוא לפחות את המאמרים:

כפות רגליים, ברכיים, הליכה, הליכה כהלכה, שהופיעו בבלוג זה.